כותבת על עצמה:
כילדה שמתחילה ללמוד בכיתה א', מבוגרים לא אומרים לך שאת מוזרה.
הם אומרים מיוחדת, שונה, מעניינת, יחידה במינה.
הפעם הראשונה שגיליתי שאני מוזרה היתה כשהילדים בכיתה שלי החליטו שהם לא רוצים לדבר איתי.
הם לא ידעו למה אני מתנהגת כל כך מוזר ואני לא ידעתי מה כל כך מוזר בדרך שהתנהגתי.
כשאת עוברת חרם בגיל צעיר אף אחד לא מסביר לך מה קורה.
המורים מדברים עם שאר התלמידים ואת מקבלת מכתבי התנצלות חסרי משמעות, והחרם ממשיך.
כשהייתי בכיתה ד', הילדים קראו לי "רדיואקטיבית" ו"מוזרה" ועוד כל מיני שמות,
ואני לא הבנתי מה בדיוק אני עושה לא בסדר.
כשאת גדלה בחברה שמשתמשת במילים שאמורות לתאר אבחנות בתור עלבונות, את לומדת לפחד מדברים שהם בעצם די נורמליים.
אני תמיד ידעתי שאוטיסט זה לא קללה, אבל לא לימדו אותנו שזה לא דבר רע להיות אוטיסט. עדיין לא מלמדים את זה.
זאת רק צורה אחרת של קיום בעולם, שקצת לא מתאימה לנורמה,
אבל כולם מסתכלים על זה כמו טרגדיה ענקית,
ומוחאים כפיים לכל אוטיסט ואוטיסטית שממשיכים לחיות כרגיל ולהגיע להישגים,
כאילו זה בלתי נתפס שאדם שאינו ניורוטיפיקלי יצליח לעשות משהו חשוב.
כמובן שלהשתלב בחברה זה מאבק בשביל אוטיסטים, אבל אם החברה הייתה פשוט יותר מקבלת אנשים שונים מבלי להתייחס אליהם כמו זן נדיר ואחר לגמרי, זה לא היה חייב להיות קשה כל כך.
כשאת כבר כמעט בת 17 ועוד רגע מחוץ למסגרת בית ספרית וסוף סוף מספרים לך שאת אוטיסטית, אין לך הרבה מה להגיב מעבר ל"נו שיט, שרלוק".
מה הם מצפים ממני, באמת? שאני אבכה, מאושר או מצער? שאני ארגיש הקלה? אבל גם פחד?
שאני אודה ליקום שאני סוף סוף יודעת למה אני מוזרה?
האבחנה שלי לא משנה שום דבר, כי אף פעם לא היה אכפת לי למה אני מוזרה.
מה שאני רציתי לדעת זה למה היה כל כך קשה לכולם סביבי לקבל את זה שאני מוזרה ולהתייחס אליי כמו בן אדם?
"האבחנה שלי לא משנה שום דבר, כי אף פעם לא היה אכפת לי למה אני מוזרה "
בת 19
תומר דרוד
למה הייתי צריכה לסבול בגלל שלא התנהגתי כמו כולם?
אם היה לי פתק מהרופא שמותר לי להתנהג ככה, זה היה משנה משהו? ואם כן, למה?
למה אנשים צריכים תירוץ להתייחס לאנשים שונים כמו בני אדם?
אני היום בת 19, חלק מהקהילה האוטיסטית, הקהילה הקווירית, וחנונית ברמות על.
ואף אחד מהדברים האלה לא נותן לאף אחד לגיטימציה להתייחס אליי כאל פחות מבן אדם שווה ערך לכל שאר האנשים בעולם.
בשנה הבאה אחותי תתחיל ללמוד בבית ספר. היא תהיה בכיתה א', אבל המצב שלה יהיה שונה משלי.
היא כבר מאובחנת כמעט שנתיים ותהיה לה את התמיכה שלא הייתה לי כשהייתי בגילה, כי אף אחד לא ידע מה יש לי.
זה משמח אותי לדעת שהיא לא תצטרך להילחם בשביל יחס שווה באותה צורה שאני הייתי צריכה. אני אופטימית, אבל לא תמימה.
אני יודעת שלחיות בחברה אומר תמיד להילחם בשביל יחס שווה, כי אף אחד לא באמת נורמלי.
נורמלי זה אידיאל מומצא כי כולנו כל כך מפחדים לא להשתייך, עד כדי כך שהמצאנו מילה שמחליטה מי שייך ומי לא.
מבלי להתפלסף יותר מדי, אני מאמינה שכולנו מוזרים, מה שאומר שכולנו שייכים, כי כולנו אותו דבר בזה שאנחנו שונים אחד מהשני.
זה בשום צורה לא רעיון חדש, אבל זה רעיון שאני מרגישה שאנחנו צריכים לאמץ ולהפנים,
כדי שילדים יוכלו לגדול בעולם שהם לא מפחדים שינטשו אותם בגלל שהם שונים.
יהב כבר עכשיו יודעת שלהיות שונה ומיוחדת זה בסדר,
אבל לי זה לקח שנים להבין.
