אבא: רון נוטקין
שנה חלפה. שנה שלמה מאז שעידו אובחן על הרצף האוטיסטי.
אני מודה. לא אשתי מרינה ולא אני – לא הופתענו.
הבנו שמשהו לא בסדר. אז הוא לא דיבר. אוקיי. מה עושים מכאן?
מתחילים ללמוד את החומר. לומדים ולומדים ולומדים ובאים מוכנים.
כך הגענו לאבחון. הרופאה מסרה לנו את "רוע הגזירה" ואנחנו במקום לבכות על מר גורלנו – התקדמנו הלאה.
אתה מגיע להתנהל מול מוסדות המדינה.
זה מתחיל במאבק על הכרה בזכויות ונמשך באטימות של משפטים בסגנון "תמיד אפשר ללכת לפרטי ואת המטפלים הפרטיים תמצאו בגוגל או בפייסבוק".
מהר מאוד הבנו שבשביל שעידו יקבל את מה שהוא צריך,
אנחנו צריכים להתחיל לדחוף – ולדחוף חזק.
בן 4
עידו נוטקין
מהר מאוד הבנו שבשביל שעידו יקבל את מה שהוא צריך, אנחנו צריכים להתחיל לדחוף – ולדחוף חזק.
וכך עשינו. מצאנו שלוש מטפלות מקסימות שבמשך שנה עשו עם עידו עבודה מופלאה.
המטפלות נתנו גם לנו ההורים כלים איך לעבוד עם עידו בבית.
הכול היה תלוי בנו.
כמו שזה היה תלוי בנו כשלקחנו את ההחלטה שאת השנה הנוכחית הוא יתחיל בשילוב בגן רגיל.
אלא שתוך 4 ימים הבנו שהגן לא מתאים לו ולקחנו את ההחלטה להכניס את עידו לגן תקשורת.
גם כאן הבנו שאם לא נדחוף – הוא לא יקבל את מה שמגיע לו. בדיעבד זו הייתה החלטה נכונה.
עידו אינו הילד שהיה לפני שנה. מדבר יותר, מגיב יותר, מחייך יותר – וגם עצמאי יותר.
יש עדיין אנשים בשנת 2020 שמגדירים אוטיזם כמחלה. זה נשגב מבינתי. אוטיזם אינה מחלה. זו אינה קללה.
אני אומר לכל ההורים שנמצאים במצבנו – הכול תלוי בכם. אל תסמכו על אף אחד שיסייע לכם.
תלמדו את החומר, תבינו מה אתם צריכים לעשות ותדחפו כמה שיותר חזק כדי לקדם את הבן/בת שלכם.
אין יום שעובר בתקופה האחרונה שבה עידו לא מגיע אליי או אל אשתי ואומר: אבא/אמא – אני רוצה חיבוק. זה אומר הכול.
זה משפט שלא היה קיים ולא חלמנו שייאמר לפני שנה. עכשיו אנחנו במקום אחר והדרך עודנה ארוכה. אבל אנחנו נצליח.
עידו יצליח. כי הוא יכול. כי אנחנו יכולים.
