ליבי לויאני

היה לי מוזר שליבי יודעת ומכירה אותיות עבריות ואנגליות, צורות גאומטריות ושרה קרוב ל-400 שירים בעל פה, אבל לא יודעת לבקש כוס מים או חיבוק.
במכון להתפתחות הילד, בתוך מספר מפגשים הבנו לאן נושבת הרוח.

כשאמרו לנו את המילה "אוטיזם", הרגשנו שעולמנו חרב, ויחד עם זאת ידענו שעלינו לעשות הכל על מנת לקדם את ליבי ולעזור לה.
לא הספקנו לנגב את הדמעות ויום למחרת כבר הייתי בביטוח לאומי על מנת שליבוש תקבל הכרה בנכותה וכך תזכה להגיע במהרה לגן תקשורת.

​

התרוצצנו בכל רחבי המדינה על מנת להשיג את האישוריםשאפשרו לליבי לדרוך "באלוטף" כשבועיים לאחר מכן.
ואכן ליבי הגיעה ל"אלוטף", הפעם בעלי הלך איתה, אמרתי לו שאני לא רוצה לדעת כלום, שלא יספר לי שהיא בוכה,
אני לא אעמוד בזה שנה נוספת. אולם בשעה 10 בבוקר אבירם התקשר אליי ואמר "אני בחוץ".
שאלתי אותו: "וליבי?", "ליבי בפנים שמחה, נהנית, רוקדת" הוא ענה.
לא האמנתי למשמע אוזניי. הבנתי שהבאנו את ליבי למקום שיחבק אותה, שיחבק אותנו, שיחבק את האוטיזם.

אבירם ואני החלטנו שאנו נעשה הכל כדי שליבי תדבר לעניין, כדי שליבי תוכל לנהל חיים שיהיו נורמטיבים וטובים עבורה,
רצנו ממטפלת במוסיקה לתרפיה ברכיבה על סוסים, משם לשחייה טיפולית ולקלינאית תקשורת,
קראתי כמעט את כל הספרים שהיו קיימים באותם הימים, וקראתי במשך שעות באתר "תפוז,
שהיה אז היחיד בו אמרו את המילה "אוטיזם", שם היו הורים בודדים שהתחילו להכניס לשיח בחברה הישראלית את המושג הזה.

​

לפני 11 שנים לא היה עם מי להתייעץ, במי להיעזר, לא היה מי שיתמוך בך ויגיד לך "הכל יהיה בסדר".
אבירם ואני בחרנו לתמוך אחד בשני ולהיעזר בתמיכה של המשפחה המורחבת, בשנים הראשונות התאמנו את עצמנו לאוטיזם,
לא יצאנו מהבית כמעט, לא רצינו שאנשים ינעצו בנו מבטים, היה לי קשה שילדים והורים ברחו מהגינה כי ליבי נהנתה לשהות בה.

בכל מקום בו היינו ניסו לחנך אותי, להגיד לי שאני לא מחנכת את הילדה כמו שצריך, נתנו לי המון "עצות", עד שבמשך תקופה ארוכה פשוט לא יצאנו מהבית.
בשלב מסוים החלטנו שאנחנו מפסיקים להתאים את עצמנו לאוטיזם ומתחילים להתאים את האוטיזם אלינו.
באותו היום גם החלטנו על הרחבת המשפחה, נולדה לנו תינוקת מקסימה ושמה לינוי, אשר היוותה קרש קפיצה אדירה בהתפתחותה של ליבי,

חזרנו לצאת מהבית, להיפתח לעולם, להיפגש עם חברים, לצאת לאירועים ולבלות בקניונים.

בהמשך, הבאנו לעולם ילד נוסף ושמו ינאי.

​

ליבי רואה את עצמה כאחות גדולה ובוגרת לינאי בכל תחום, דואגת לו, מתגעגעת אליו כשהוא בגן, קוראת לו סיפורים וצופה אתו בתוכניות בשפה האנגלית.
כיום, כשאנו יוצאים מהבית, ינאי מלווה את ליבי למעלית ולינוי מסתכלת מהחלון ומוודאת שליבי עולה על ההסעה.
ממשפחה שחיה בצל האוטיזם, הפכנו למשפחה שחיה לצידו, חובקת אותו על אף האתגרים היומיומיים שהוא מביא עמו.

ליבי שלנו מהווה חלק עיקרי ומרכזי במשפחה, היא לומדת בחטיבת ביניים ליד הבית בכיתת תקשורת,
יש לה חברות וחברים שם וצוות חינוכי מקסים ותומך.
אנו נהיה שם תמיד לצידך.